הכרעת דין בתיק תפ"ח 810/05 - פסקדין

סגן הנשיא

כתב האישום

1.         כנגד גב' מרים (בת סאלם) טאראבין (להלן: "הנאשמת") הוגש כתב אישום בגדרו ייחסה לה המדינה (להלן: "המאשימה") את ביצוע העבירות כלהלן: ניסיון רצח, עבירה לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"), החזקת סכין, עבירה לפי סעיף 186 לחוק, וכן כניסה ושהייה בישראל שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952.

תמצית עובדות כתב האישום

2.         הנאשמת, תושבת אזור יהודה ושומרון, גמלה בלבה החלטה לרצוח שוטר יהודי בירושלים, באשר הוא יהודי, זאת מתוך מניע אידיאולוגי. כך אירע, כי ביום 24.1.05 פקדה הנאשמת את מתחם "הר הבית" בירושלים במטרה לממש תוכניתה הנ"ל, מבלי שנשאה ברשותה היתר כדין, בעודה חמושה בסכין מטבח חד שאורך להבו 11 ס"מ, אותו הסליקה בבגדיה. הנאשמת חלפה על פני שוטרים שהוצבו במקום, עוררה במכוון חשדם, ועוכבה, אפוא, לצורך עריכת בירור. משווידאה הנאשמת כי אחד השוטרים הנו אכן יהודי, שלפה הסכין האמור וניסתה לדוקרו בפלג גופו העליון, במטרה לרוצחו. בסופו של דבר, ונוכח עובדת היות השוטר היהודי לבוש באפוד מגן באותה העת, כמו גם בשל התנגדותו למהלך הנאשמת, נחתך הלה "אך" בידו.

תשובת הנאשמת לכתב האישום

3.         טרם השיבה הנאשמת לכתב האישום, נתבקש בית המשפט להורות לפסיכיאטר המחוזי לחוות דעתו באשר לטענת הסניגור המלומד כי בעת ביצוע המעשה דנן סבלה הנאשמת מאי שפיות, ומשכך, אינה כשירה לעמוד לדין. והנה, בהתאם לחוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי נקבע, כי אמנם הנאשמת סובלת מהפרעת אישיות גבולית, אך יחד-עם-זאת, אין לפטור אותה מאחריות למעשה שיוחס לה בכתב האישום (ר' חוות דעת מטעם ד"ר רוני יורן-הגש, וכן מכתב מטעם הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר משה קליאן, מיום 1.5.05). בנסיבות אלו, השיבה הנאשמת לכתב האישום באופן שהודתה הן בשהייה בלתי חוקית בישראל ביום 24.1.05, והן בהחזקתה סכין מטבח חד באותו מועד, כאמור לעיל. באשר לאישום בדבר ביצוע ניסיון רצח כפרה הנאשמת במיוחס לה, הגם שכבר הודתה גם בביצוע עבירה זו עת נחקרה במשטרה. נוכח הסכמת הסניגור, הוגשו הודעות הנאשמת במשטרה לבית המשפט, זאת מבלי שנשמעה מפיו כל טענה כנגד קבילותן, המתייחסת להודאותיה בגדרן, ותוך שהדגיש בפני בית המשפט כי בהעדר כל ידיעה אודות מניעי המעשה, משקלן הוא שדרוש בירור יסודי והכרעה.

מבט-על על הראיות

4.         מטעם המאשימה העידו רס"ל כפיר ונסו, שוטר ביחידת המקומות הקדושים, שבמועדים הרלבנטיים לכתב האישום הוצב ב"הר הבית" (להלן: "ונסו"); וכן סמל אליאס גרייב, שוטר שאף הוא שרת באותה היחידה, ושנכח וגם היה מעורב בתרחיש נשוא כתב האישום (להלן: "גרייב").

נוכח הסכמת הצדדים הוגשו לבית המשפט שתי ההודעות שנגבו מהנאשמת במהלך חקירתה במשטרה (ת/1, הודעה מיום 24.1.05, שנגבתה על-ידי הצוערת נהלה גני; ת/2, הודעה מיום 25.1.05, אף היא נגבתה על-ידי הצוערת הנ"ל; יוער, כי בהסכמת הצדדים נערכו מספר תיקונים להודעה מיום 25.1.05, כמצוין בפרוטוקול הדיון מיום 13.9.05 בעמ' 26). כמו-כן הציגה המאשימה בפני בית המשפט את הסכין נשוא כתב האישום, שהוחזר למשמורתה (ת/3).

5.         מטעם ההגנה העידה הנאשמת בלבד, ובמסגרת המוצגים שהוגשו לבית המשפט מטעמה ניצב לפנינו תרשים מקום קרות האירוע נשוא כתב האישום (נ/1).

ראיות המאשימה

6.       ונסוהעיד בבית המשפט אודות אירועי אותו יום נשוא כתב האישום, או-אז, הוצב בעמדת "הכותל הקטן", שם פיקח בצוותא עם גרייב על המתרחש במקום. השניים שוחחו ביניהם, תוך שהבחינו בנאשמת נכנסת לכיוון הר הבית ויוצאת הימנו לעבר המבוא משך מספר פעמים, ארשת פניה משום מה מתוחה, מבטה נעוץ בעיני ונסו. לאחר עריכת השוטרים התייעצות ביניהם, ולאור החשד הרב שעוררה הנאשמת בהתנהגותה, היא עוכבה על-ידי ונסו באחת הפעמים שחלפה על פניו והלה שאלה למוצאה. בשלב זה התערב גרייב במתרחש והחל משיח עם הנאשמת בעצמו. והנה, במהלך אותה השיחה שלחה לפתע הנאשמת ידה הימנית לעבר חזייתה, שלפה הימנה סכין משונן בעל להב חדה ביותר, וניסתה לדקור במהירות את ונסו בבטנו ובחזהו (עמ' 13 לפרוט'). בתגובה טבעית למהלכה נרתע ונסו מייד לאחור, אלא שבינתיים כבר הספיקה הנאשמת לנעוץ מקצת מלהב סכינה באפוד המגן שלבש. משאיבדה אחיזתה בסכין וזה נפל, השתלטו השוטרים על הנאשמת וביקשו לעוצרה, אך זו התנגדה לניסיונם והחלה צועקת ומשתוללת. בפרק הזמן הנ"ל, וטרם נעצרה, אף ניסתה הנאשמת להרים הסכין שנפל, הפעם בידה השמאלית, אלא שונסו הקדימה אך ברגע והרחיקו מהישג ידה. יוער כבר עתה, כפי שנתגלה במהלך חקירתו הנגדית, כי היעדרות הנסיבה דלעיל מהודעת ונסו במשטרה, היינו, באשר לניסיון הנאשמת להשיב אחיזתה בסכין, נבעה לדידו מתחושת הבהלה שפקדה אותו בסמוך לאירוע עצמו, אז עדיין לא ציין מלוא הפרטים הרלבנטיים למקרה.

בהמשך כרוניקת האירועים הפגינה הנאשמת התנגדות עזה למעצרה, שכללה התפרעות כללית, ניסיונות אלימים לחבוט בשוטרים באמצעות אגרופים, הפטרת קללות וכיו"ב, עד שנכפתה באזיקים. ועוד, בשל הפעלת אותה התנגדות עיקשת מצד הנאשמת חלף פרק זמן ניכר מאז שהחל ניסיון מעצרה ועד שזה אכן גובש לחלוטין (עמ' 14 לפרוט'). בהמשך, שעה שהובלה לעבר ניידת המשטרה, שחה הנאשמת לונסו כי "לא האדמה שלכם, האדמה שלנו, ואין לכם מה לעשות פה" (עמ' 15 לפרוט'). סיכם ונסו דבריו בחקירתו הראשית עת טען, כי למרות שביצע בעברו מעצרים למכביר, גלום היה בזה של הנאשמת קושי מיוחד. בחקירתו הנגדית עומת ונסו עם הודעתו במשטרה, שם מסר גרסה, לפיה רק בפעם האחרונה שחלפה הנאשמת על פניו נעצה בו מבטה, ולא בכל הפעמים, כפי שעולה מעדותו בבית המשפט. דא עקא, שונסו דבק באמיתות שתי הגרסאות הנ"ל, כך למיטב זכרונו והכרתו. עוד אישר ונסו בחקירתו הנגדית, כי אכן בעט בנאשמת במהלך מעצרה, זאת כתגובה ישירה להתנגדותה המתמשכת באותן הנסיבות האמורות לעיל (עמ' 19 לפרוט'). באשר לאפוד המגן שלבש במועד דנן העיד ונסו, כי זה ניתן לזיהוי על-נקלה, שכן לא רק שאינו מוסתר אלא שהנו אף ניצב על גבי המדים עצמם. והנה, תוצאת התקיפה שהשיתה הנאשמת על ונסו הסתכמה בסך הכל בקרע קטן ביותר שנגרם לאפוד המגן שלבש. יוסף, כי אפוד מגן זה רק צולם לצרכי החקירה, ולא יצא, אפוא, מכלל שימוש.

7.       גרייב, הוא כאמור איש המשטרה הנוסף ששהה בצוותא עם ונסו במקום ההתרחשות, העיד כי טרם נעצרה הנאשמת נתבקשה להציג תעודת זהות מטעמה, אלא שזו השיבה באגרסיביות שאינה נושאת ברשותה כל תעודה. לאחר שהחליפה עמו דין ודברים שניחוח החשד מאמיר מהם, שלפה הנאשמת סכין מאזור החזה, תוך שהתנפלה על ונסו במטרה לדוקרו. באותו הרגע, ועל מנת לסכל ניסיון הדקירה, חבט גרייב על יד הנאשמת שאחזה בסכין, אך נוכח התנגדותה העזה וכוחה הרב, הפילה אותו זו ארצה, ורק לאחר התערבות ונסו הצליחו השניים להשתלט עליה במאמץ משותף. לשאלת גרייב מדוע כלל פעלה באופן האמור, השיבה לו הנאשמת כי ביקשה לדקור יהודי על-מנת ל"שחרר" אדמת המולדת, תוך שביקרה חלקו במעש כלובש מדי המדינה והפטירה כלפיו קללות. לשאלתו הנוספת מדוע דקרה דווקא את ונסו ולא אותו עצמו, השיבה כי ידעה בוודאות כי גרייב הנו ערבי, בעוד שמושא דקירתה יועד להיות יהודי (עמ' 22 לפרוט').

ראיות ההגנה

8.       הנאשמת, בת 18, פתחה עדותה בבית המשפט בקביעה כי הפעם תגולל האמת, זו שלא סופרה על-ידה עד כה (עמ' 43 לפרוט'). באופן כללי יוער, כי חייה הקשים הם שהפכוה, כך לסברתה, לאדם אלים (עמ' 43 לפרוט'). ואולם, הוסיפה הנאשמת והעידה כי למעשה הנה רק מגיבה באלימות כלפי מי שמתייחס אליה באותו האופן, וכי בבסיסה הנה אדם טוב (עמ' 44, 46לפרוט'). ועוד, כרקע לאירוע בו עסקינן, העידה הנאשמת כי אך באותו היום ספגה מהלומות קשות מאביה, שבאותה הזדמנות אף הסב לה חתך בפניה באמצעות סכין. משכך, נסה הנאשמת מביתה, נטלה עמה סכין אותו נהגה לשאת ברשותה כדבר שבשגרה, והכל ללא כל כוונה מוקדמת לעשות בו שימוש פסול (עמ' 30 לפרוט'). מצבה הנפשי הקשה באותה העת הוא שגרם, אפוא, לתוצאה שלפנינו, לתגובתה הבלתי פרופורציונלית לבקשת השוטרים כי תציג בפניהם תעודה מזהה, ולאותה "מכה", כך לדבריה, שהנחילה לונסו (שם). כוונתה בעשותה כן הסתכמה ברצונה להיכלא, זאת באמצעות גיבושה של פרובוקציה מתאימה שגולמה בנעיצת מבטה לעבר עיני השוטרים מתוך תקווה שתיעצר. אכן, עת נגבתה הימנה הודעתה במשטרה, ציינה הנאשמת כי המניע הלאומני הוא שגיבש הסיבה למעשיה הנ"ל, כמו גם שיתוף פעולה של אביה עם ישראל, אלא שאז כל שביקשה היה לשאת עונש חמור ככל שניתן, כך שלא תשוב לביתה, באופן שלא תיאלץ עוד לראותו. ביחס למעשה הדקירה עצמו העידה הנאשמת, כי כלל לא כיוונה הסכין לאזור מסוים, כי אם הסתפקה ליתן באמצעותו "מכה" בלבד (עמ' 31 לפרוט'). במסגרת עדותה בחקירה ראשית, ובשל העובדה כי הסניגור הוא שציין בפני בית המשפט כי לנאשמת עבר פלילי קודם, עובדה שאף מוצאת ביטויה בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם הפסיכיאטר המחוזי, הורחבה קמעא סוגיה זו. והנה, חשף הסניגור המלומד מיוזמתו כי הנאשמת הורשעה בעבירה של תקיפת שוטר, בגינה הושתו עליה חמישה חודשי מאסר בפועל.

בחקירתה הנגדית העידה הנאשמת כי בסיס השינוי שחל בגרסתה באשר למניע מעשה הדקירה שביצעה מקורו בשהותה בכלא, שם נוכחה לדעת כי מגוריה בביתה עדיין עדיפים על-פני ההתעללות הקשה שחוותה עד כה בתקופת מעצרה. לשאלת ב"כ המאשימה מדוע כלל התנגדה למעצרה אם זה היה לדידה רצוי ואף בגדר מטרת התקיפה כולה, השיבה הנאשמת כי כלל לא התנגדה כאמור אלא הגיבה באופן טבעי למהלומות שהוטחו בה באותה שעה (עמ' 36 לפרוט'). יחד-עם-זאת, התקשתה הנאשמת להסביר מדוע ציינה בפני חוקרת המשטרה שגבתה הימנה הודעתה כי שגתה בגוללה לפניה מלוא גרסתה דאז, שכן כעת תהא צפויה למאסר ממושך, הוא הרי כאילו תכלית המעשה שביצעה. אליבא דנאשמת, הרי שאמרה לחוקרת את האמור רק מתוך מטרה לשכנעה באמיתות דבריה. בהמשך הוסיפה הנאשמת והעידה, כי למעשה ביקשה להקשות על אביה לשחררה מן הכלא, הגם שבנסיבות רגילות ביכולתו לעשות כן על נקלה, זאת באמצעות ביצוע מעשה חמור (עמ' 38 לפרוט'). בכל אופן, וביחס לטענת ב"כ המאשימה אודות יצריה הלאומניים, הודתה הנאשמת כי הסוגיה הנ"ל אינה משפיעה עליה אך "בערך" (עמ' 39 לפרוט'). ויודגש, המעשה שביצעה הנאשמת, כך לדידה, לא נבע ממניעים לאומניים (עמ' 40, 46 לפרוט'). לסיום יובהר, כי במהלך עדותה לא הכחישה הנאשמת אמירותיה בגדר הודאותיה במשטרה, אלא טענה לפרשנותן כאמור לעיל (עמ' 41, 43, 47 לפרוט'). כך, לו המדובר היה בשוטר שאינו לבוש באפוד מגן, לא הייתה הנאשמת דוקרת ישירות את גופו. בסופו של יום, ידעה הנאשמת כי לו תואשם בניסיון לרצח, היינו, עד כי המעשה שביצעה ייחשב שכזה, הגם שכלל לא התכוונה לכך, יושת עליה עונש מאסר ממושך יותר, כפי שרצתה מלכתחילה (עמ' 50 לפרוט').